elad
אחת למספר ימים עולה הקריאה ברוח, כמו משרוקית כלבים, זר לא ישעה לה, אבל דייג אמיתי יחוש בה. קריאה זו, אסור להתעלם ממנה, אלא אם יש לו לדייג דבר מה חשוב מדיג, אז יעשה מאמצים כבירים לשנות את סדר יומו על מנת להספיק ולו לשעה קלה, להענות לקריאה.
בתחילת דרכו, יש ויתבלבל בין הקריאה לחשק, ייצא לים צחיח ויבזבז את זמנו, יאבד ציוד בשפע ויחזור מתוסכל לביתו. לעומתו, הדייג הוותיק והמנוסה, לא יתפתה לחשק ולמרות המשיכה, ימשיך בעמל יומו.
אולם מרגע שנרקמת תכנית הדיג מתעוררת התרגשות בליבו של כל דייג. חסר מנוחה, יעבור על הציוד ועל הקשרים, על הסיכות והקרסים ובדימיונו כבר חזר מן הים ושללו בידו.
יש והקריאה תגיע באמצע היום, בשעות לא ייעודיות, סתם כך בשלוש אחר הצהריים, כמעט ארבע שעות לפני השקיעה.
16:00 יום ב’ 14 יוני 2016 .
דיוושתי במרץ ברחובות העיר, צליל הקריאה באזניי. פילסתי את דרכי בין המוני הבליינים על הטיילת ומצאתי לי סלע שטוח ויבש שהשקיף על הים מגובה של כשלושה מטרים. תחתי התנפצו הגלים על הסלעים, מחלקה אחרי מחלקה, הים שולח את מיטב בניו לפרוץ את מחסום הסלעים המלאכותי שבנה האדם לנוחיותו.
לא היה בו, בים, שום דבר שיצדיק קריאה, הרוחות עלו מכיוון דרום מערב ונשאו עימן בשורות של קיץ, הגלים ירדו מקו המטר והסתדרו, גיבועים גיבועים למרחק של כשישים מטרים מהחוף. מערבולות החול הרבות העכירו את המים והקצף לא חדל מלתסוס. יחדיו יצרו הקצף והחול העולה מחסום ראות אותו שום דייג, וותיק ומנוסה ככל שיהיה, אינו יכול לחדור.
בים כזה, מוטב לתת לאינסטינקט ולניסיון לבחור את כיוון ואת מרחק ההטלה, לספור את השניות של שקיעת ג’יג הפתיון ולשקלל לספירה את גובה הגלים ומהירות תנועתם על מנת להמנע מכל המלכודות שהים הכין.
משהו סחף אותי לכאן.
עמוק בתוך הקצף, במרחק כארבעים מטרים מהחוף, מגיעה התקיפה, נגיחה אדירה שמסתייעת במומנט הגל המתנפץ, נגיחה שמנסה לחסל את הטרף במכה אחת. כזהו הגומבר, חסר רחמים ונחוש. המקל מנסה להתיישר אבל נתקל בהתנגדות עיקשת, החוט טס מהשפולה שמכוונת לכשבעים אחוז עצמה, והמאבק מתחיל.
מחלקות הגלים מסייעות לדג, מזינות אותו באנרגיה וחמצן ומנסות לפנותו מקו האש אל עומק הים. כל אימת שהצלחתי לקרבו לכדי מטרים ספורים מהסלעים, הגלים אחזו בו ומשכו אותו לאחור. הדג ניסה צלילות לאחורי הסלעים כאילו ידע שחוט הבד העדין צריך רק לגעת בסלע על מנת לאבד את חוסנו ולהתפוצץ, לבטח כבר נלכד פעם בקרס דייג והכיר את הכשלים והחולשות של השיטה. לבסוף, כעבור משך זמן שאינו ניתן למדידה, תשוש מהמאבק, הדג התייצב בפרופיל במרכז הזרם החוזר.
את נקודת ההוצאה איתרתי כבר בהגיעי לחוף וכעת התחלתי לפלס את דרכי במורד השובר, נשמר מהסלעים החלקים. לפרקים הבחנתי בצדודיתו הכסופה, גומבר בוגר, כשני קילוגרמים משקלו, בריא וחסון ובשיא אונו. בהחלט יריב ראוי.
המשא ומתן עם הגלים והדג העיקש בעיצומו, מתחתיי שני סלעים שהגלים מכסים וחושפים לפרקים, שתי מדרגות ואחריהן הדג בחוץ. אני מתזמן את הגל העולה ומאלץ את הדג לעלות לפני המים. לאחר מספר ניסיונות כושלים אני מצליח להעלותו למדרגה הראשונה והגל נסוג, הדג כבר בהישג יד, רק הקצף מכסה את הנקודה והזרם החוזר נחלש, אני לא מתפתה להניפו עדיין וממתין למתקפת הגלים הבאה, עם הגעתה אני מצליח להעלות את הדג למדרגה העליונה, עוד צעד אחד במורד הסלעים והחוט בכף ידי. אני לוקח נשימה עמוקה ומניף אותו באויר, החוט עומד בעומס, הדג תשוש ואינו מפרפר אפילו ואני מטפס חזרה לחוף מבטחים עם השלל.
קהל רב התגודד סביב, לא הבחנתי בכך במהלך המאבק, לא הבחנתי בכלום. כעת אני שומע את צהלת הילדים סביבי, מבוגרים סקרנים מתקבצים והדג שזה עתה יצא מהמים נראה מבריק ועצום בגודלו.
ידי רועדות מהתרגשות ועייפות, הקהל מתחיל לצלם ולהצטלם, מקהלת הילדים מתחילה לקרוא בפה אחד “עוד דג! עוד דג! עוד דג!”… ואני מנסה מספר הטלות בשם תקוות הילדים. אבל היצר כבר סופק, גם אם אלכוד דג נוסף, אין לי צורך בו, מוטב להשאירו למחר או לקריאה הבאה. ולמרות שריח הציד עודנו באויר ולמורת רוחם של הילדים אני מחליט לקפל ולהסתפק בשלל, עד הפרק הבא.
