הלברק מגיח מאחורי הסלע, עוקב, מנסה תקיפה בנקודה בה הגל מתקפל לתוך החוף, מפספס, חובט בזנבו בתיסכול ומתרחק מהמקום. האדרנלין כבר עלה, הדופק הואץ, התקווה שיהיו דגים הופכת לשאיפה לתפוס אותם. איכשהו בנקודה הזו תמיד חוטפים פלונטר, בשפולה או בשפיץ.

אני עובר למינו קטן ואכזרי שעשה שמות בתקופה שלפני ההתמכרות לטופווטרים- זיפבייטס 9f ראש אדום. פעם היו לי חמישה כאלו, היום נותר אחד, כבר לא כל כך לבן ולא כל כך אדום… אבל הכפית עושה את העבודה, ומערכת הסוספנשיין של זיפבייטס מסייעת לדמוי לעמוד במקום, 30 סנטימטר בדיוק מתחת לפני המים, לא צף ולא שוקע.
התקיפה הבאה מרגישה כמו נקישה, ופיספוס, רק כשאני מתחיל לגלול אני קולט שהדג נעול. כמובן שהרוורס של הרולר נתקע עכשיו והגל החוזר אוחז בדג בחוזקה ומושך אותו חזרה לים, רן צועק לי לעקור אותו החוצה, אני בוחר להוציא חוט ידנית מהרולר ומשלם על אבדן המתח בחוט בבריחה נוספת.

ממשיכים לעבוד, הדגים תוקפים בדרופ, אני זורק רחוק ומתקרב לאט. היכולת של הלברק להצמד לסלע ולהיות שקוף לחלוטין, כמו זיקית, מרשימה אותי כל פעם מחדש, לפתע, חתיכה מהסלע נעקרת ונעה לכיוון הדמוי, עוד נעילה, אבל משהו לא יושב, אולי הנעיצה לא מוצלחת… הדג נעול והגל שוב שואב אותו פנימה, אני שוב מהסס…ושוב מאבד את הדג.
הראש כבר צועק לי “הקרסים חלודים” אני מודע ומתעלם, אם כל האדרנלין בכפות הידיים כרגע, אין לי סיכוי להצליח להחליף קרס בזריזות.
אני מאושר שהדגים כאן, 4 תקיפות ביציאה, 2 נעילות ובריחות שחסכו לי את השיחרור, מה לנו כי נלין.
חג 2 שמח