04:40 השעון מצלצל באמצע החלום, בדיוק חיפשתי את האפניים החדשים ברחבי הקיבוץ, היתה נערה יפה ועוד מכר, בן כיתה, מלונדון, העפעפיים קורעים בכח את קורי השינה, בנשימה עצורה אני פותח את עמוד החדשות בתקווה לכותרת אחת- השביתה בוטלה- עידכון אחרון ב03:45 (ותודה לעורך הלילה העייף שתימצת את הכותרת). המורים יקבלו קצת יותר, אולי גם השומר במוזיאון, והעיקר שהילדים לא ישארו בבית היום ואין צורך לבטל פגישות. מעודד, אני מדדה אל המטבח ומרתיח מים.
05:40 אור ראשון, הים רגוע ובשפל, תנאים אידיאלים לסוג הציד הזה. התארגנות מהירה על הסרבל והציוד וקדימה למים.
בים שקט כל תנועה על פני המים נראית לכמה עשרות מטרים, כשם שאני רואה את הכלב מזגזג ומשפריץ גם בקצה טווח בהטלה, נאמר 50 מטר, כך רואה אותו גם הדג. אין צורך לפגוע בדיוק בנקודה מסוימת, ככל, עדיף לזרוק מספר מטרים מעבר לה ולהכנס לאיזור החשוד בתנועה מושלמת ובשליטה מלאה על הדמוי, כך שגם לדג תהיה הזדמנות לעקוב ולהידרך.
כל איוושה חשודה ופתאומית במים מושכת תשומת לב, במרבית המקרים אלו בורים ששוחים קרוב קרוב לפני המים, אבל מדי פעם משהו שונה קצת במערבולת הקטנה.

אולי זו הצרה העיקרית של הים- עד שלא מכניסים את הראש אל מתחת לפני המים- לא יודעים מה קורה שם, לא נחשפים לעושר ולמגוון הביולוגי העצום, לא משגיחים בהתדלדלות החמורה בדגה, באוסף הפלסטיקים הצפים והשקועים, בעכירות האופיינית לזיהום הבילתי פוסק. קל להתרגש מאייל נקוד או מפרח יפה ומוגן, קל לפנות ללב האוכלוסייה ולדרוש שימור ואיכפתיות של יופי שרואים בכל פעם כשיוצאים לטבע, ואילו הים- הוא תמיד יפה ואינסופי מבחוץ, השקיעה המרהיבה, עוצמת הגלים בסערות והשקט על פני המים בימים רגועים מרגשים נפשות. אבל בתוכו הוא כבר גוסס, משוווע לעזרה או לפחות שיניחו לו לנפשו לתקופה.

בעומדי במים עד המותניים, מוגן בסרבל מחמם שנצמד לרגלי בלחץ המים, אני חלק מהסביבה, חלק מהטבע הבלתי נראה הזה. רק דייג אטום לא חש בחיבור זה, והאמינו לי שיש גם כאלו, רעבים לדגים ועיוורים לסביבה, מתרגשים משקיעה ומתעלמים מההכחדה.
בובת הפצ’ינקו קלה לשליטה, עפה למרחקים בהטלה ומתאימה לכיסוי שטחים נרחבים,  אולם תנועתה מגושמת וכנראה שצורתה אינה אטרקטיבית במיוחד לדגים בוגרים ומנוסים. בים עובד עם גל בסביבות החצי מטר הבובה מצוינת, אבל בשקט ששורר היום על פני המים אני מקבל תקיפות אך ורק מדגים צעירים- התנפלות פרועה מלווה בספלאשים וביזבוז אנרגיה עצום מצד הדג. דג בוגר יתקוף בשקט, ישאב את הטרף ויחזור למארב על מנת לא להרתיע טרף פוטנציאלי בסביבה. הצעירים הפוחזים ננעלים זה אחרי זה ואני משחרר אותם בעדינות ובזריזות חזרה למים בברכת פרו ורבו והשמינו ונתראה בשנה הבאה.

כמובן שקיימת האפשרות שיתפסו בידי דייג אחר, פחות רחום וחנון, או ברשת דייגים שאינה בוחלת בכלום אבל אני לא אקח חלק בהריגתו ובפגיעה באוכלוסיה.

06:50 בתוך גלי החוף הקטנים אני מזהה מעקב, צל חום וקצה קצהו של סנפיר הגב חורץ את המים, מצייר קו דקיק מאחורי הבובה. היא חושדת, מחפשת מעט קצף על מנת להסוות את התקיפה או פשוט מלווה את הפולש הלא מזוהה אל מחוץ לטריטוריה.

אני שומר עין אחת על השמים, שולח מבט לכל הכיוונים לפני ההטלה, כל מספר דקות מגיחה מהאופק להקת שחפים ושחפיות ועפה עד החוף ובחזרה, השחפים נמשכים לדמויי טופווטרים ולכלבים בדיוק כמו הדגים ואני נשמר מתקיפה והסתבכות של שחף בחוטים. לעיתים נאלץ לגרש אותם בצעקות

עין את לשמים ועין אחת על המים, אילו היתה לי עין נוספת הייתי מזהה את השלדג (פרפור עקוד) שמרפרף פחות מעשרה מטרים מעל הדמוי… עד שאני מזהה אותו הוא כבר מכנס את כנפיו ונופל כמו אבן היישר לכיוון הדמוי. (מהירות צלילתו גבוהה כל כך עד שלא הצלחתי למצוא אפילו תמונה אחת ברשת להמחשה- כנראה שישנם דברים שניתן לחזות בהם רק בטבע) אני מושך בכל המהירות והשלדג מפספס את הדמוי בסנטימטרים. הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זו הסתבכות עם מקור חזק, חד וארוך כשל השלדג, אני נושם לרווחה, הוא מצידו, מורגל כמוני בפיספוסים, ממריא חזרה לאויר ומתנער מהמים שדבקו בנוצותיו.

לבד על החוף, אני חש הזדהות עצומה עם כל הציידים מסביב, השחפים, השלדג ואפילו הלברק אותו אני מנסה לצוד, כולנו כאן למטרה אחת- טרף.

07:30 אני מבין את הרמז מהמעקב האחרון, ומחליף את הדמוי, פייקי דוג כסוף מתחבר לסיכה, תנועתו רגועה יותר ואני מאט את קצב הגלילה, מחקה דג פצוע, מדי פעם מפרפר, מדי פעם נסחף ומדי פעם פשוט צף תשוש, בתום אחת ההפוגות, ברגע שאני מתחיל לזגזג שוב, היא תוקפת, נחושה מאוד, מהצד, עם כיוון הגל, היא צוללת מיד והרולר מנגן, אני מחפש אותה כבר שעה וחצי והנה היא בקצה החוט, והיא לא תוותר בקלות. אני נסוג לחוף תוך צמצום המרחק ביני לבין הדג, נזהר שלא לאבד אותו בתעלה האחרונה, מרבית איבודי הדגים קורים בשלב זה, בו הדייג כבר בטוח בנעילה בעוד הדג, שחש בקיצו הקרב, מכנס את שארית כוחותיו ומנסה בריחה אחרונה, לא פעם ולא פעמיים איבדתי כך דגים, אבל לא הפעם, הדג נעול היטב ואני גורר אותו לחוף מבטחים- מבטחים מבחינתי לפחות.

גם מחוץ לעונת הרבייה ניתן לזהות את נקבת הלברק בקלות, מלאה יותר, עגולה יותר, ויש שיאמרו אף יפה יותר. כל האלמנטים האלו מקשים על ההרג, אבל אחרי שני שיחרורים ושימוש בשיטת דיג סלקטיבית אני מרגיש זכאי לתפיסה- ולארוחה.

בערב, אניח אותה על מצע של ירקות טריים, אמשח אותה בשמן ואשקה אותה קצת יין, אכסה אותה בנייר אפייה ואקבור אותה במעמקי התנור במחווה של כבוד אחרון.